החלטה בתיק רע"פ 7108/04

1.        בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב, הורשע המבקש בחודש אוגוסט 2000 בעבירות של גרם תאונת דרכים שכתוצאה ממנה נחבלה הולכת רגל חבלה של ממש, מנוסה משוטר תוך אי-ציות להוראותיו, וכן נהיגה בזמן פסילה (תיק 14172/99). בעקבות הרשעתו זו נגזרו למבקש 11 חודשי פסילה ו-7 חודשי מאסר על-תנאי, ונקבע כי הוא ישא בעונש המותנה אם ישוב ויעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה. לא חלפו ימים רבים עד שהמבקש שב ונתפס כשהוא מבצע שתי עבירות של נהיגה בתקופת פסילה, הראשונה ביום 15.12.2000, והאחרת ביום 20.3.01. על העבירה המאוחרת נתן המבקש את הדין עוד באותו יום במסגרת שיפוט מהיר, ובמסגרתו של אותו הליך הוחלט להאריך את תוקפו של המאסר המותנה בשנתיים נוספות. בגין העבירה המוקדמת, זו מיום 15.12.00, הוגשו שני הליכים נפרדים, בראשון הוא הורשע בנהיגת רכב ללא רישיון נהיגה תקף, ללא ביטוח וללא רישיון רכב תקף. ההליך האחר ובו עוסקת הבקשה שבפני, נפתח ביום 9.7.2001, ובו יוחסה למבקש עבירה של נהיגה בזמן פסילה. המבקש הודה בעובדות שיוחסו לו והורשע, אולם בבואה לגזור את העונש, קבעה השופטת המלומדת של בית המשפט לתעבורה כהאי לישנא: "מאחר ותאריך גזר הדין בו הוארך המאסר המותנה הינו לאחר תאריך העבירה שבפני, אינני סבורה כי עלי להפעיל מאסר זה". בעקבות כך חויב המבקש לשלם קנס בסך 2500 ש"ח, הוא נפסל מלהחזיק ברישיון לשנתיים נוספות, נקבע כי יעמוד בפיקוח שרות המבחן לשנה, ולבסוף, גם נגזר לו 10 חודשי מאסר על-תנאי.

           כנגד גזר הדין הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ושם נתקבלה טענתה כי הערכאה הראשונה שגתה כאשר נמנעה מלהפעיל את המאסר על-תנאי שנגזר בחודש אוגוסט 2000. בעקבות כך הופעל מאסר מותנה זה, והמבקש אמור לשאת בו החל מיום 8.8.2004.

2.        המבקש עותר לקבלתה של רשות ערעור, הואיל ולהשקפתו ראוי היה להקל בעונשו מטעמים של צדק. נטען, כי המשיבה פגעה ביכולתו להתגונן, כאשר האשימה אותו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה בלי לבדוק אם קיימים נגדו תיקים נוספים בגין עבירות דומות. עוד נטען, כי לו ידע המבקש על קיומו של התיק הנוסף היה עותר לצרפו, ובדרך זו יכול היה לבקש מבית המשפט לראות בשתי העבירות כעבירה נוספת אחת. יתרה מכך, נטען כי נגרם למבקש עיוות דין משהוחלט על פיצול העבירות אותן ביצע בתאריך 15.12.2000 לשני כתבי אישום. כל אלה, כך סבור המבקש, מצדיקים לשוב ולהרהר בשאלת גדרה של טענת ההגנה מן הצדק ותחולתה על נסיבות כמו אלו שהיו בעניינו. בנוסף, עותר המבקש להתחשב בנסיבותיו האישיות, ובין היתר, בגילו הצעיר ושמאז העבירה מיום 20.3.2001, הוא נמנע מלנהוג ברכב.

3.        כידוע, רשות ערעור בפני ערכאה שלישית תינתן מקום בו מתעוררת סוגיה משפטית בעלת אופי כללי, שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים המתדיינים. הבקשה שבפני אינה מסוג זה, הואיל וגם הסוגיה המשפטית אותה מעלה המבקש, כבר זכתה להתייחסות בפסיקה ואין מקום לשנות ממנה.

           נקודת המוצא היא כי המבקש ביצע שתי עבירות בתוך תקופת התנאי, האחת בתאריך 15.12.2000 והאחרת ביום 20.3.2001. לעניין זה קובע סעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כי בית משפט שהרשיע נאשם שנגדו עומד מאסר על-תנאי, רשאי להימנע מהפעלתו של עונש זה בגין הרשעה בעבירה נוספת אחת, ובלשון המקור:

"(א)  בית-המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית-המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צורך להפעיל את המאסר על תנאי.

(ב)  לא ישתמש בית-המשפט בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת".

הטענה לפיה לא ניתן להפעיל מאסר על תנאי משום שתאריך ביצוע העבירה קדם להארכת תוקפו של המאסר על-תנאי בהליך אחר, אינה חדשה והיא נדחתה בעבר, ובלשון בית המשפט בע"פ 10/71 מדינת ישראל נ' פלח, פ"ד כה(1), 589, 593:

"כאשר הנידון למאסר-על-תנאי עבר יותר מעבירה נוספת אחת, אין זה חשוב אם יובא עליהן לדין באישום אחד שהוגש מלכתחילה על-ידי בא-כוח היועץ המשפטי או שהעבירות צורפו לאישום ביזמתו של הנאשם ... ובין אם הורשע בכל אחת מהעבירות באישום נפרד. בכל אחד מהמקרים האלה לא יוכל הנידון ליהנות מן האפשרות להארכת תקופת התנאי. הקובע הוא לא העיתוי של ההרשעה אלא מספר העבירות שעבר הנידון תוך תקופת התנאי ... כשהנידון עובר יותר מעבירה אחת בניגוד לתנאי, נסתמת בפני בית- המשפט האפשרות להיזקק לסמכות הארכת תקופת התנאי ... ואין זה משנה אם העבירות נדונו בנפרד או במשפט אחד" (וראו גם ע"פ 564/88 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 304, 306; רע"פ 6723/95 בן סימון נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4), 62).

           העולה מכל האמור הוא, כי בית משפט השלום לתעבורה היה חייב להפעיל את המאסר המותנה, ולעניין זה לא תעמוד למבקש גם טענתו האחרת, לפיה חטאה המשיבה כלפיו שעה שלא הביאה לידיעתו, בעת שנשפט בגין העבירה האחת, את עובדת קיומה של העבירה האחרת. לא נהיר לי מהו מקורה של אותה חובה שהמבקש מניח לפתחה של המשיבה, ושבעתיים תהיתי מדוע לא יזם המבקש עצמו את צירופם של התיקים, שהרי מי כמוהו ידע על ביצוען של שתי העבירות, במיוחד לאור פרק הזמן הקצר שחלף ביניהן.

           אכן, חל שיהוי בהגשתו של כתב האישום נגד המבקש, ועניין זה לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי, אולם לא היה מנוס מכליאתו של המבקש הואיל והוא חוזר וחוטא בעבירות של נהיגה בתקופת פסילה, ובאחד המקרים אף גרם לתאונת דרכים.

           מכל הטעמים הללו דין הבקשה להדחות, וכך אני עושה.

           ניתנה היום, י"ז באב תשס"ד (4.8.2004).

                                                                                                 ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: